הדת הדרוזית היא דת מונותאיסטית דוברת ערבית שהחלה כתנועה באסלאם השיעי במאה ה -11 והוקמה במצרים בתקופת שלטונו של הח’ליף הפאטימי השישי, אל-חכם באמר אללה (המושל במצוות האל, الحاكم بأمر الله).
העם הדרוזי מאמין כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות, במהלכן נביא ייחודי קיבל חוכמה שהועברה ליחידים ראויים. דבריו של כל אחד מהנביאים משלימים את קודמיהם, ויחד הם מצטרפים לאמונה אחת.
על פי האמונה הדרוזית, בזמן אל-חכים בהוראת האל, ארבעה כרוזים שונים הופיעו, שהאחרונה שבהן, חמזה בן עלי (حمزة بن علي), היה המשמעותי ביותר הוכרזה האימאם של הדת.
הדרוזים נקראים גם “בני מערוף” ו “אלמוחדון” (الموحدون – “בני הדת של ייחוד” – המונותאיסטים).
השם “דרוזים” ניתן לקהילה על ידי שכניהם הלא דרוזים, והופיע לראשונה בכתביו של היסטוריון ערבי-נוצרי, יחיא בן סעיד אל-אנטאקי.
על פי המסורת הדרוזית, אחד החדשים לדת המוקדון היה נשצ’ין א-דרזי, שפעל תחילה בתיאום עם שאר היזמים של הדת הדרוזית, אך בהמשך ראה עצמו כגלגול האל והחליט להקים דת אחרת. בסופו של דבר הובס א-דרזי במלחמה על ידי חמזה בן עלי.
ישנן גרסאות אחרות באשר למקור השם, והדרוזים עצמם גם אינם תמימי דעים בעניין זה. על פי אחת הגרסאות, א-דרזי הפיץ דת כוזבת והדרוזים נקראו על שמו כדי להשפיל אותם ולהראות את נחיתותם כלפי המוסלמים. על פי גרסה אחרת, א-דרזי למעשה הפיץ את דת מוחמד במסירות נפש, ולכן הדרוזים נקראים על שמו
השם “בני מארוף” בא להצביע על האיכויות החיוביות שאפיינו את הדרוזים ביחסיהם עם שכניהם, שנתנו להם שם זה. התכונות כללו אירוח, מסירות, נאמנות, סבלנות ומתן עזרה ומפלט לנרדפים.
מקור השם בספרי הדת שונה ומקורו בכינוי “ערף” שניתן לבני הקהילה, והכינוי “ארפן” (גנוסטיקה) שניתן לדת הייחודית.
שם המשפחה – “מווהאדון” – היה הראשון שנבחר על ידי מייסדי הדת עבורם ועבור חבריהם. השם מגלם את הרעיון המרכזי של משנתם, שהוא ייחודו המוחלט והמופשט של אלוהים.
שם זה, כמו מושגים רבים אחרים הקשורים לדת הדרוזית, נשמר בסוד במשך זמן רב. השם עצמו נגזר משם הדת בן אל תוהיד (דת הייחודיות).
