הדרוזים לרוב אינם מזדהים עם הגורם ללאומיות הערבית. בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, לאומנים ערבים רדפו את הדרוזים, לעתים קרובות באלימות, ואילו ההנהגה היהודית ניסתה לפתח יחסים חיוביים עם הדרוזים. בשנות הארבעים, כאשר לאומנים ערבים מוסלמים ניסו, ללא הצלחה, להשתלט על האתר הקדוש ביותר של הדרוזים, קברו של יתרו, המשקיף על הכנרת, היחסים הדרוזים עם הלאומנים הערבים הידרדרו עוד יותר.
וכך, בשנת 1948 לחמו דרוזים רבים למען ישראל, ובשנותיה הראשונות של המדינה רבים הצטרפו מרצון לצבא הישראלי. בשנת 1956 התקבל חוק שהאריך את שירות החובה בצבא ישראל לכלול את כל הגברים הדרוזים אזרחי ישראל. התסיסים העיקריים לחוק זה היו מנהיגים דרוזים שביקשו להשיג את תמיכת ההנהגה היהודית בישראל ולשפר את המצב הכלכלי והחברתי של העדות הדרוזיות. הקשר בין חיילים יהודים ודרוזים בצבא הישראלי מכונה בדרך כלל ברית דמים – “ברית הדם”.
כתוצאה משירותם בצבא עלו גברים דרוזים לתפקידים גבוהים הן בצבא ישראל והן בממשלת ישראל. שירות הצבא פתח אפשרויות תעסוקה לגברים דרוזים, במיוחד בתחום הביטחון.
שירות הצבא והעסקה שלאחר מכן בקרב ישראלים יהודים חושפים גם את הדרוזים לנורמות החברה הישראלית היהודית.