הדרוזים חיו בארץ ישראל מאז הקמת הדת לפני כ -1,000 שנה, בין המאות ה -11 וה -13. האוכלוסייה הדרוזית הקימה בדרך כלל את כפריה באזורים הרריים. בגל ההתיישבות הראשון והשני שלהם התיישבו הדרוזים בגליל התחתון, בערוץ הקישון ובמישור החוף הצפוני של ישראל.
הדרוזים איתרו את יישוביהם בקרבה זה לזה, או לפחות דאגו שיהיה מגע חזותי בין הכפרים. כל 19 התנחלויות הדרוזיות בישראל קשורות מבחינה ויזואלית, ממדלית אל כרמל לאיספהאן, ומעוספיה לכל הכפרים הדרוזים בגליל, כולל שפרעם.
עם זאת, ארבעה כפרים דרוזים ברמת הגולן נבדלים משאר הכפרים הדרוזים בישראל; כפרים אלה שונים באופיים ובמיקומם הגיאוגרפי. באופן ספציפי, מיקומם של כפרים אלה בגבול ישראל-סוריה הביא את הכפרים ליצור קשרים חזקים יותר עם סוריה, ולא עם ישראל. החלטה זו הונעה על ידי החשש של הכפרים כי יום אחד הם יהיו תחת שלטון סורי ויתמודד עם עונש על נורמליזציה של היחסים עם ישראל ואנשיה.
כאשר יהודים החלו את חזרתם לארץ, הדרוזים יצרו מיד קשר טוב עם הקהילה היהודית ההולכת וגדלה. לקראת סוף המאה ה -19 ובמהלך המאה ה -20 הקשר בין היהודים לדרוזים התחזק עם כינון הברית בין הנהגת הדרוזים להנהגת היישוב. באותה תקופה דרוזים וגם יהודים עמדו בפני רדיפה ואפליה מצד היישובים הערביים.
עם הקמת מדינת ישראל, בני העדה הדרוזית זכו למעמד מכובד ומכבד.
הם הוכרו רשמית כקהילה דתית ובתי משפט דרוזים הוקמו כדי לטפל בשאלות של מעמד אישי והבטחת אוטונומיה פנימית.
בשנת 1957 הוכרה כעד עצמאי בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, הוקמה מחלקה מיוחדת לטיפול בענייני דת דרוזים, לבקשת ראש ממשלת ישראל לוי אשכול.
בזמן הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, היו 14,500 בני העדה הדרוזית. כיום חיים במדינת ישראל יותר מ -110,000 דרוזים.
כל תשעה עשר היישובים הדרוזים פזורים במחוז הצפון (80% מכלל האוכלוסייה הדרוזית) ובמחוז חיפה (כ -19% מכלל האוכלוסייה הדרוזית).
הדרוזים מהווים קרוב ל 95% מאוכלוסיית היישובים בית ג’ן, בקעתה, ג’וליס, דליית אל כרמל, חורפיש, יאנוח-ג’ת, ירכא, קסרא-סמיה, מג’דל שמס, מסעדה, סג’ור, עין אל-. אסד, עין קניה. בהתנחלויות האחרות, אבו סנאן, מער, עוספיה, פקיעין, רמה ושפרעם, הדרוזים חיים לצד נוצרים ומוסלמים.
