יש לאשר צדק ("דין" המקביל ל"משפט "המקראי) של אלוהים, בין אם האובייקט הוא בעל ערך רב ובין אם הוא קטן (סן 8 א). "תן לצדק לחדור את ההר" הוא המקסימום האופייני המיוחס למשה (סן 6 ב). גניבה ודיכוי, גם אם רק בעיכוב בן לילה את הכנסותיו של השכיר, אסורות. אסור גם לשקר, חנופה, עדות שקר וקללות שווא. המוניטין של בן אדם הוא קדוש (שמות כא: א). רמיזות נושאות ואגדות נאסרות, כמו גם שנאת אחיו בלב (לב, יט, יז). נטייה נקמנית וחסרת רחמים אינה אתית; יוקרה ליראת זקנה; צדק ייעשה; נדרשים משקל נכון ומדידה צודקת; השופט לא יראה בעוני ובעושר (לב. 19:15, 18, 32, 36; Ex. 23: 3). שלום ("שלום"), הוא אחד מעקרונות התורה הבסיסיים, שכן "דרכיה הן דרכים נעימות וכל דרכיה שלום ('שלום'). משלי ג ', יז. התלמוד מסביר," התורה כולה היא למען דרכי שלום ". הרמב"ם מעיר במשנתו בתורה: "גדול השלום, שכן כל התורה ניתנה בכדי לקדם שלום בעולם, כפי שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל דרכיה שלום'."
חביבות חביבה קשורה קשר הדוק עם חמלה במסורת. חוסר חמלה מסמן אנשים כאכזריים (Jer. Vi. 23). הצווים החוזרים ונשנים של החוק והנביאים שיש להגן על האלמנה, היתום והזר מראים עד כמה עמוק, כך נטען, תחושת החמלה הושרשה בלבם של הצדיקים בישראל הקדומה. התלמוד מוערך מאוד גם בתלמוד; עצם המילה "חבר" היא "חבר" ("צ'אבר"). "קבל עצמך בן לוויה" (אבות ט '). "חברות או מוות" (תענית 23 א). כבוד כלפי יצור עמיתו הוא בעל חשיבות כה רבה לכך שאיסורים מקראיים עלולים לעבור על חשבונו (בר '19 ב). במיוחד האם מתים שלא נתבעו דורשים קבורה מכובדת.
בנוסף ללימוד טיפול באחרים, מקורות יהודיים נוטים ללמד שבני אדם מחויבים לשמור על חייהם (ברכות 32 ב) ובריאותם. יש להגן על מאכלים מסוכנים לבריאות מאשר על האסורים הפולחניים. האתיקה היהודית שוללת פגיעה עצמית. "מי שמכניע את עצמו להטלות עצמיות מיותרות ולצום, או אפילו מכחיש את עצמו מהנאת היין, הוא חוטא" (תענית יא, כב). אנשים צריכים לתת דין וחשבון על כל הנאה כדין שהם מסרבים (תלמוד ירושלמי, קידושין ד, 66 ד). על האדם לגלות כבוד עצמי ביחס לגופו של האדם, "לכבד אותו כדמות האל" (הלל: מדרש ויקרא רבה 34), ולבגדי האדם שלו (תלמוד שבת 113 ב; נדרים 81 א). על פי היהדות, החיים האמיתיים חורגים ממושג הנשימה והזרמת הדם דרך הוורידים שלנו, פירושו קיום עם מטרה וחיבור לאלוהים ואחרים.